UDK BERLIN

עוד השראה מאיקאה

וכך על גבי הקיר או פשוט פיתקאות מוצגים שמות האמנים , במקרה הזה של אחת העבודות שיותר אהבתי

פרט מהעבודה של אלנה שניידר

בעבודת הפינה של אלנה שניידר יש במיוחד אמינות . החומריות , הצבעוניות והרגישות זורמת מפסל ,לרישום ולתצוגת העבודות , החומר הנא , חי לא חי , עיבודים של צורות אורגניות מחומרים פשוטים , ניגודיות בין טבעי למלאכותי יוצרת משחק מעניין שלוקח אותי הלאה , למקומות אחרים ומחשבות על חיקוי ובמיוחד על אמת של אמן .לפני כמה ימים קראתי כתבה על גדעון עופרת שיצא כנגד האמנות בארץ ולקראת סוף הכתבה ציין לטובה את עבודותיה של נטע לי שלוסר , הוא אמר שהחולניות שלה אמינה , הוא מאמין לה .איכשהו דווקא המשפט הזה הרהר בי כבר המון זמן , אמינות של אמן ושל אדם , הם עלו שבכוחם לקבוע עם עבודה טובה או לא . לפעמים כשאני מציירת אני מסתכלת מהצד על הציור שיצא וחושבת לעצמי ,שזה לא ציור שלי . אני אמנם ציירתי אותו ,אבל אני לא נמצאת בו ,הוא לא מייצג אותי .לכן זה ציור לא טוב..

כך נראה חלל

בהשראת איקאה

אחת העבודות שאהבתי במיוחד הייתה של אקסניה פינק ,מעל הכל דבר אחד ,ילדי .אריחי חרסינה
אהבתי את החומריות והצבעוניות הכל כך גרמנית והכל כך מסורתית , התצלום המסורתי באופן שבו הוא מוצג , החרסינה שלא מחוברת אחת לשנייה , והדינמיקה בתמונה בין הדמויות וגם הביצוע הנקי ,המוקפד פשוט קנו אותי . עבודה שהייתי לוקחת הביתה

עבודה של אליאנה הרדייה ,ספינה טובעת .בחלל עם הנול הופיעה העבודה הזו .שקיות ניילון מנופחות צפות ומרחפות בחלל מעל ערימת כוסות פלסטיק מלאות מים . יש משהו לכאורה מאיים בענן הזה שמרחף מעל הכוסות , הכוסות הן כל כך עדינות , חסרות משקל ובאמת יכולות לקרוס תחת הענן .למרות שאסון לא יקרה , האיום מוחשי

גוליאן צובוקובסקי

בשבוע שעבר קראתי בעיתונים על פתיחת תערוכות סוף שנה בבתי ספר לאמנות בארץ , כל שנה , תערוכה שכזו מעלה בי רגשות מעורבים ומזכירה לי את תערוכת סוף השנה שלי .מן נקודה רגישה .גם בברלין יש תערוכות סוף שנה שנפתחו בדיוק במקביל ,גם ב או דה קה וגם בוייסנזה . הראשון מביניהם הוא בית הספר הגדול ביותר בגרמניה לאמנויות ועיצוב . המקבילה הגרמנית לבצלאל . היה לי ברור שאני לא מפספסת את התערוכה הזו , מה גם שבניגוד לתערוכות הללו בארץ שנמשכות כשבועיים זו נמשכה כ 3 ימים .אז סקרנית מאוד ניגשתי לראות איך נראית תערוכת סוף שנה גרמנית

האמת , בסופו של דבר , התאכזבתי ,מאוד . כסטודנטית לאמנות בארץ היינו כל הזמן מתלוננים על חללי תצוגה לא ראויים , שטחים קטנים מדי ,וששנה שעברה היה גדול יותר . פתאום מול החללים של ה או דה קה , החללים שלנו היו יכלו להשתוות לגלריה רוזנפלד . מה שברור היה , לנו היה יותר ,ויותר טוב .למרות הצפיפות ולמרות שאנחנו טייחנו וסיידנו בעצמנו את הקירות , זה היה נראה טוב .אכזבה שנייה הייתה בעצם העובדה שבתערוכת סוף שנה , לפחות שזו שראיתי כרגע , מאוד קשה להתרכז בעבודות , להתעמק , לחשוב על כוונות , והמעבר מחלל לחלל הופך להיות בקצב מהיר יותר ויותר , החום מציק ופתאום יש רעב , וצפוף , ואחרי מעברים מסטודיו אחד לשני , מעברים בכל סדנאות הדפוס , עבודות שמוצגות במסדרונות , יש חשק ללכת או לראות איזה משהו גדול שירשים , שיירגש שיעשה בום

אבל זה לא קרה . היו עבודות טובות , חלקן מעניינות אבל היה גם את הקצה השני של המנעד , היו עבודות נוראיות . שהעלו בי חיוך ,מהמחשבה ,שאצלנו ,זה לא היה קורה .זה לא היה מוצג
אחד הדברים שהציקו לי במיוחד היה לגלות עבודות שקשורות באיקאה , עם זה החומרים ועם זה דימויים ....:(

אז אולי אצלנו יותר טוב ,אבל ליקטתי כמה מהעבודות שכן מצאו חן בעיניי .

אחת העבודות האפקטיביות ביותר היו לדעתי של הסטודנטית שתווטה שערות אדם בנול . בעיקר משום שהעבודה בנוכחות הסטודנטית הייתה משכנעת . היא פשוט ישבה ושלפה מדי פעם שיער אדם מקופסת השיער וטוותה אותם לפקעות חוטים . משהו בעצם העובדה שהיא וויטנמית (אני מקווה) הפך את מלאכת הטוויה , בעיני , לאותנטית . קל לי לשער שהיא מכירה מלאכה זו , ועוד יותר קל לי לדמיין שזו מלאכה שנעשית במשפחתה מדור לדור . כמובן שהפרובוקציה בעבודה היתה השימוש בשיער .

מאז שעברתי לגרמניה , יש המון חפצים ודברים שמעוררים בי סלידה או מעוררים בי קונוטציות ישירות לשואה .המון דברים שביום יום מעולם לא הטרידו אותי ,אבל בגרמניה המשמעות שלהם הופכת להיות כל כך מועצמת שהיא מכתיבה לי למעשה דרכי התנהגות ,ולכן במקרה זה השיער היה מבחינתי קונוטציה חזקה מאוד . וכמו שציינתי , העבודה אפקטיבית , אבל לא מעבירה משהו שמעבר.

שיער אדם אמיתי

העבודה הבאה הייתה מוצגת בחלל אחר , סמוכה לקיר , נראית לא נראית בחלל ,לבן על לבן ,אבל כשמתקרבים אליה בוקעת מוזיקה בסגנון רוחני , מנגינה בודהיסטית . הפסל כקצה הפודיום נראה כמעיין ,כנווה מדבר שממנו בוקעת המוסיקה . העדינות , הרגישות והמשמעויות שבוקעות מן העבודה מאוד מצאו חן בעיני . במיוחד החיבור בין הפסל הנוכח למגינה .חבל שלא צילמתי בוידאו ... לגבי שמות העבודה והאמנים ,את כולם צילמתי אבל חלקם יצאו בלתי קריאים... סורי

הפסל בחלל

עבודה אחרת שתפסה המון תשומת לב , ולמעשה הוצגה בחלל שהוקדש לבחור אחד גוליאן צובוקובסקי , הייתה חיננית במיוחד , אני מאוד אוהבת פיסול שמדבר בשפה ציורית או לפחות פיסול תלוי על קיר . בעזרת קשיות צבועות יצר הבחור בחיבורים עדינים את העבודה הזו